ענר שלו. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 284 עמ', 84 שקלים
בספרו הקודם "אופוס 1" ניכר בענר שלו שהוא סופר יוצא דופן, בין השאר בתבניות העומק של ארגון הסיפורים: ארגון מוסיקלי ואפשר לומר גם מתמטי. הקומפוזיציה הזאת יצרה ארבעה סיפורים שעמדו ביחסי ניגוד ודמיון מבחינת ה"מודוס" התוכני והפואטי (כגון "לגטו" ו"סטקטו") וזה היה נפלא בעיני. וכאן, "החומר האפל" - אנלוגיה מתחום הפיסיקה? - ומיד נמשכתי בחבלי קסם, מודעת למה ששלו יכול לעשות עם אנלוגיות מהסוג הזה.
ובכן, אתחיל בכך שעולם הפיסיקה, האסטרופיסיקה, תפיסות של זמן, מרחב וסיבתיות, ונוסף על כל אלה גם מושגים וסמלים פרוידיאניים אכן ממלאים את הרומן. אך הפעם, המבנה הסימטרי והמוקפד ושאר "אמצעים" מבריקים הם כמעט רק זיקוקים מרשימים, שכמו נועדו להוסיף נפח לסיפור דל ובנלי. הסיפור הוא על רומן בין גבר נשוי (ושמו אדם) לאשה צעירה (ושמה אווה), המתנהל בין ירושלים לניו-יורק ותפקיד מרכזי ממלאים בו סממני העידן המודרני (אהבה וירטואלית, התפקיד הקריטי של עיתויי מיילים וכו'). אנו מקבלים את המידע משתי נקודות תצפית, ועל פני שני צירי זמן: אדם מחכה לבואה של אווה לניו יורק, לבילוי משותף של שבוע אהבה שלם, והשבוע נפרש על פני הרומן כולו מבעד לעיניו.
במקביל, ההווה נחתך על ידי העבר - החל מהיכרותם של השניים כמה חודשים קודם לכן ועד ליום הגיעה של אווה לניו יורק: פרק זמן זה, מעין אקספוזיציה, נפרש באמצעות המיילים שאווה שולחת לאדם במהלך חודשי פרידתם, עד הגיעה לניו יורק. המיילים מספקים את נקודת המבט של אווה, וכך לפנינו לכאורה הצלבה של נקודת המבט הגברית והנשית על יחסי אהבה-נישואין-בגידה. הרושם עוד מועצם בכך שנקודת הסיום - הפרידה הבלתי נמנעת בין האוהבים - מצטלבת עם נקודת ההתחלה, המייל האחרון ששלחה אווה לפני שהגיעה לפגישה בניו יורק.
הפרישה המקבילה הזאת מאפשרת גם פיזור מידע בדרך הצופנת היעלמות (של הגיבורים זה מזה, של הגיבור מעצמו, של הסופר מהקוראים); וכמובן גם גילויים ההולכים ונפרשים, האמורים להפוך על פיהן את התרשמויותינו, ובעיקר להפוך את גיבורנו החביב למדי, הילדותי והמזיק שלא ביודעין למעין גילום של הגבר השקרן-הפתולוגי, רודף נשים אולטימטיווי, הממיט אסונות על כל מי שנמצא בקרבתו, לבו ערל ועיניו טחו מלראות. בסיום מסתבר שמה שהתחיל ב"תאונה", בפגיעה גופנית לא מכוונת שהיתה מנוף להיקשרות הרגשית, מסתיים בתאונה, אלא שהפעם בכיוון ההפוך.
הבעיה היא שהמבנה המתוחכם ושלל ההארות הפסיכולוגיות שהוא אמור לספק מתבזבזים כמעט על ריק. אין אפילו טעם ואין כמעט מה לומר על הדמויות (בעיקר לא על זו של אווה), על היחסים, או בגדול - על "הגבר", המגלם כאן מעין ארכיטיפ של אגוצנטריות ילדותית והרסנית. וככל שהסיפור הולך ונפרש כן מתקלקלות הציפיות שעוד נותרו: ה"גילויים" (לא, אווה אינה היחידה בחייו) משטיחים את אדם לגמרי, דמויות צצות כמעין דאוס אקס מכינה, ללא שום פיתוח, רק כדי להניף אצבע מאשימה כלפי "הגבר הבוגדני" (מה, אפילו את אשתו הוא לא מכיר? מה, הוא מבלבל ומחליף בין אהובותיו? מה, בשעה הקשה ביותר לאהובתו הוא נזכר פתאום באשתו, שלא היתה קיימת עד כה ברומן?) והסיום שקוף וצפוי. הספר הוא מבנה רב-רושם שמתחתיו מסתתרת ריקנות גדולה.
הציפיות והאכזבה מבליטות את הכישלונות, ומגמדות את הביטויים הוודאיים של כישרון, שמשום מה הוחלט לבזבז אותו על קטנות. ועוד אחזור ל"משום מה". ענר שלו הוא סופר אינטליגנטי, דק הבחנה, עם שפע אירוניה והומור ייחודי. בספרו זה הוא חוזר למעשה על בנייה של דמות ועל סגנונות פואטיים שהפליא לעשות בהם ב"אופוס 1": העיקר, בעיני, הוא הבנייה של דמות האנטי-גיבור בנוסח "סוף דבר" של יעקב שבתאי, הנסחף בכוחות שמעבר לו, ושברצף מחשבותיו מתערבבים כל העת הגבוה והנמוך, בדרך היוצרת אפקט גרוטסקי ואירוניה קומית מופלאה. למעשה, אדם שלנו הוא עוד גרסה של מאיר (של שבתאי) ושל מולכו (של יהושע), ועוד דיוקן של גבר ילדותי ונעדר מודעות, אבל כזה שאי אפשר לכעוס עליו, כי הוא אנושי ונוגע ללב.
התווים האלה מתבלטים בפרישה מנקודת התצפית של הגיבור, התופס את המציאות כאוסף של פרטים הנכפים עליו בלי שליטתו, למשל בפתיחה, כשנהג מונית "יפה נפש (...) מין אפיפיור בתחפושת", כופה עליו להגיע לג'יי-אף-קיי (טיסת עסקים כתירוץ לאשה) במקום פשוט לסור ברגל למלון הסודי בוואשינגטון סקוויר. מין גיבור כזה, שכשאהובתו נעלמת לו ממיטתם שבחדר המלון כל שהוא מצליח לעשות הוא להגות תיאוריות על הימצאותה במקלחת או באמבטיה אף על פי שלא עולה משם קול של מים זורמים, ו"כשגם שם לא היתה הוא עדיין היה רגוע, כאילו יחידת המלון שלהם מלאה חדרים ופינות ומנהרות נסתרות שעדיין לא בדק, אבל החיסרון שלה חדר בהדרגה לתודעתו, והוא אמר לעצמו שגם אם יש פרטים שעדיף להתעלם מהם הרי שזה לא אחד מהם, היא לא נמצאת כאן, היא לא בחדר, אין שום דרך להכחיש את זה". וגם אז אדם עדיין איננו מתייאש, ועכשיו הוא מחפש איזה פתק ממנה, "מוסווה היטב, כמו שמחביאים אפיקומן", ומשלא מצא כלום הוא חוזר ומתפרץ למקלחת "בדרמטיות, כמעט בתחושת ניצחון, כאילו היא מתחבאת שם ועכשיו הוא יפתיע אותה" (עמ' 169). וכל זה בסגנון היעקב שבתאי (ומפליאה עוצמת רישומו על לשון הסיפורת הנכתבת עד היום).
ואם תוסיפו על המבט האירוני-הומוריסטי והאנושי הזה, ועל עיצובו המינורי ב"זרם התודעה" השבתאי מאחורי גבו של הגיבור הלא מודע והמצחיק-עצוב, גם את המטפוריקה העשירה והשימוש המתוחכם כל כך במוטיווים ובמבנים סימטריים-מתמטיים, והעומקים האנושיים שכל זה מוסיף, ותמצאו את הברק שהיה ב"אופוס 1". אבל ב"החומר האפל", אותה העתרה של מוטיווים, אותה קומפוזיציה מדוקדקת, אותה סמליות פסיכולוגית, הן בדיוק מה שמוציא את כל האוויר מהבלון.
אסתפק רק בפתיחה, הכתובה בעצם לאחר הסוף: "כשהיה חושב על אותו שבוע בניו יורק" (השורה הפותחת), "כשהיה חושב על אותן תקריות, על אותם רגעים דרמטיים או סמליים, ועל אותו מצעד של צירופי מקרים (...) ועל הקשרים הסיבתיים ביניהם (...) מיד היה נוכח שלא האירועים עצמם מטרידים אותו, אלא הסמליות שבהם (...) משום שעם נמלים ושטיח ספוג שמפניה היה יכול להסתדר, אבל לא עם המשקל המצטבר של הסמלים (...) כמו למשל העובדה שבכל אותו שבוע בניו יורק לא ירד כלל שלג, פרט לאותן חמש דקות שבהן ניצבו על גג מגדל התאומים" (עמ' 12).
הסמליות, הסמליות: מגדלי התאומים, אביה האסטרונאוט של אווה, ההתחלפויות הפרוידיאניות של תצלומי האהובות, והעיקר, החומר האפל: "רוב העולם הוא סוד. הסוד הוא שגרת היקום, ואולי גם שגרת הקיום. רוב האנרגיה מסביבנו היא אפלה, בלתי נודעת, וכוח דחייה סודי, מסתורי, מנצח בסוף את כוח המשיכה" (עמ' 243). וכל המטאפורות הגדולות הללו אינן תורמות כהוא זה לאיזו אמירה אמיתית על כוח משיכה וכוח דחייה ואהבה.
שיהיה ברור: תחושת ההחמצה היא סיבת הנימה האירונית שלי עצמי; ההערכה שלא אבדה, השרידים של הבטחת העבר, והעיקר: למה הוא היה צריך את זה? אולי יש כאן כניעה ל"זרם החיים של הספרות הישראלית החדשה", זרם שרובו שטוח ורדוד, קרקעיתו שקופה, זרם שנסחפים בו, במתכוון או שלא במתכוון, גם כמה מגדולי הספרות שלנו היום.
הניחו לרבי המכר לעשות את שלהם, הניחו לשוקקי "שני גברים ואשה" או להיפך ליהנות מהתחושה שהם בעניינים (עובדה: אלה ספרים שכותבות דמויות ידועות!) אבל אתם (ומי שזה מופנה אליו יודע), אל תניחו לעצמכם ללכת לאיבוד, ואל תניחו לספרות הישראלית להתכווץ לבנאליות ולעוד בנאליות.
הסדרה "מבוא לתורת הספרות והתרבות" בעריכת ד"ר חנה הרציג מתפרסמת בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
<<
